פסק-דין בתיק עת"א 40319-02-11

1.        לפנינו עתירת אסיר, המופנית נגד החלטת ועדת השחרורים, לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (כב' השופט אבישי זבולון, פרופ' א' אדלשטיין (קרימינולוג), י' ליבני (עובד סוציאלי) וא' בן-טל (רב-כלאי בשב"ס)), מיום 13.2.11, במקום מושבה בבית הסוהר "אשל", לפיה נדחתה בקשתו של העותר לשחרור מוקדם ממאסרו.

2.        העותר הנו תושב ירושלים, יליד 1984, גרוש ואב לילדה בת ארבע. הוא כיום "אסיר עבודה" בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים, המרצה עונש מאסר לתקופה של שבעה חודשים. עונש זה הושת עליו בבית-משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופטת ש' בבלי-לארי), בתיק פ"ל 10-07-1207, ביום 7.10.10, בגין הרשעתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות שלהלן: נהיגה בזמן פסילה - לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961; נהיגה ללא רישיון נהיגה - לפי סעיף 10(א) לפקודה הנ"ל; ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף - לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970. בגזר-הדין הופעל מאסר על-תנאי של חודשיים שהיה תלוי ועומד נגד העותר בתיק פ"ל 685/07, זאת בחופף למאסר המוטל.

           העותר נהג ברכב מבלי שהיה בידיו רישיון נהיגה מעולם, ובשעה שהיה נתון בפסילה מלקבל רישיון נהיגה על-פי גזר-דין קודם שהוטל עליו. לעותר ארבע הרשעות קודמות בגין עבירות דומות, אחת מהן אף בנהיגה ללא רישיון תחת השפעת סמים או אלכוהול. מדובר בעונש מאסר שני שהעותר מרצה. הוא נידון בשנת 2005 למאסר בעבודות שירות לתקופה של חודשיים וחצי, בגין הרשעתו בעבירה של נהיגה ללא רישיון, ובסופו של יום הופקע הצו לביצוע עבודות השירות, והעותר ריצה עונש מאסר בפועל בין כותלי הכלא לתקופה של כחמישים יום.

3.        מלוא תקופת המאסר שעל העותר לרצות תסתיים ביום 14.5.11, ולאחר "הפחתה מינהלית" - ביום 23.4.11. העותר הגיש בקשה לשחרור מוקדם בתום ריצוי שני שליש מתקופת מאסרו, ועתר לשחרורו המוקדם, לאחר "הפחתה מינהלית", ביום 13.2.11.

4.        ביום 13.2.11 נתקיים הדיון בבקשת העותר לפני ועדת השחרורים, במקום מושבה בבית הסוהר "אשל". לוועדת השחרורים הוגש דו"ח מאת הגורמים המטפלים בנאשם בשב"ס. בדו"ח צוין, בין-השאר, כי במהלך המאסר היה העותר בקשר קונקרטי עם עובד סוציאלי, אך סירב להשתתף בקבוצה פסיכו-חינוכית, וכן דחה הצעה להיפגש עם נציגת רשות שיקום האסיר בקהילה לשם הכנת תוכנית שיקום. עורכות הדו"ח (העובדת הסוציאלית, קצינת שב"ס ונציגת הרשות לשיקום האסיר), ציינו, כי למרות שהעותר מתפקד כאסיר עבודה לשביעות רצון הממונים עליו ללא חריגות בהתנהגותו, הערכתן היא כי העותר "נאחז בסממנים תפקודיים בלבד כמענה שיקומי, אינו ער לחומרת הסתבכותו החוזרת ואינו רואה צורך בבחינה עכשווית או עתידית את נסיבות עבירותיו החוזרות, בקשר טיפולי פרטני או קבוצתי". עורכות הדו"ח התרשמו, כי העותר אמנם מתמיד במישור התעסוקתי בכלא, במסגרת בעלת גבולות ברורים ויד מכוונת, אולם ניכר כי "גישתו לעבירות בלתי בשלה ומצביעה על תובנה נמוכה ומצומצמת", וכי "נראה כי בהיעדר הליך טיפולי משמעותי ובלא תכנית שיקום מפקחת, הפרוגנוזה לגביו פסימית".          

           ועדת השחרורים דחתה את הבקשה לשחרור מוקדם, לאחר שהגיעה לכלל מסקנה, בהסתמך על הדו"ח האמור, כי העותר מסוכן לציבור, לא עבר שינוי בין כותלי הכלא ולא הוכנה בעניינו תכנית שיקום שתפקח עליו ותנטרל את מסוכנותו. בהקשר זה הדגישה הוועדה, כי מדובר במאסרו השני של מי שלחובתו ארבע הרשעות קודמות בעבירות דומות, אחת מהן אף בוצעה תחת השפעת סמים או אלכוהול, וכאשר מאסרים על-תנאי התלויים ועומדים נגדו, לא הרתיעוהו מפני ביצוע המעשים פעם אחר פעם. לכך הוסיפה הוועדה, כי חוות-הדעת של גורמי הטיפול בעניינו של העותר, אינן חיוביות, ובהקשר זה ציינה את עובדת סירובו של העותר להשתתף בקבוצה טיפולית ולהשתלב בתוכנית שיקום שתוכן בפיקוח הרשות לשיקום האסיר; ואת התרשמות הגורמים הטיפוליים, לפיה גישתו של העותר לעבירותיו בלתי בשלה, ומצביעה על תובנה נמוכה ומצומצמת. הוועדה הוסיפה וציינה, כי אמנם העותר הציג תוכנית תעסוקה במסעדה, וטען כי קיימת נכונות במחלקה לשירותי רווחה בעיריית ירושלים לקבלו לטיפולה, אך העירה, כי לא הוצג לפניה כל מסמך בעניין זה.

5.        ב"כ העותר מלין כנגד החלטת ועדת השחרורים. לטענתו, לא הוצג טופס לפיו סירב העותר להיפגש עם נציגי רשות שיקום האסיר בקהילה, ואולם הוא אישר כי העותר לא ענה בחיוב לשאלה האם הוא מעוניין להיפגש עם גורמי רשות שיקום האסיר לצורך הכנת תוכנית שיקום. הוא הוסיף וטען, כי בשל תקופת המאסר הקצרה לא ניתן היה להכין עבור העותר תוכנית שיקום בשיתוף הרשות לשיקום האסיר; ובשל סד הזמנים הקצר אף לא היה באפשרותו להציג לוועדה מכתב שנתקבל במשרדו שעה קלה לאחר תום הדיון בוועדה. מכל מקום, המכתב, שצורף לעתירה, לא מתייחס לתוכנית שיקום קונקרטית, וכל שצוין בו הוא, כי אגף הרווחה מקבל אסירים לתוכנית פיקוח אך ורק באמצעות הרשות לשיקום האסיר. ב"כ העותר טען בכתב העתירה ובמהלך הדיון, כי ועדת השחרורים לא איזנה בצורה הולמת בין מכלול השיקולים הרלבנטיים, ולא הביאה בחשבון במניין שיקוליה, בין-השאר, את תקופת המאסר הקצרה יחסית שנותרה לריצוי, את העובדה שהעותר הנו "אסיר עבודה" הזוכה לאמון הממונים עליו, את התנהגותו החיובית בכלא, את סיכויי שיקומו, ואת העובדה כי העבירות שבהן הורשע אינן מן החמורות. לגרסתם, ההחלטה שניתנה חורגת ממתחם הסבירות, ויש להתערב בה.

6.        ב"כ המשיבה גורס, כי לא נפל פגם בהחלטת ועדת השחרורים המקים עילה להתערבות בית-המשפט, וכי מדובר בהחלטה סבירה שניתנה על-יסוד שקילת מכלול הנתונים הרלבנטיים.

7.        סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, קובע כי "בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הוועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא", זאת בהתאם למכלול השיקולים המנויים בסעיפי המשנה (1)-(10) באותו סעיף, וביניהם - מהות העבירה שבגינה הוטל המאסר, התנהגותו של האסיר בכלא, נתונים אישיים של האסיר וחוות-דעת בדבר אפשרויות שיקומו.

           בבקשה לשחרור מוקדם, מוטל על האסיר הנטל לשכנע את הוועדה בדבר קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד - כי הוא ראוי לשחרור מוקדם, והשני - כי שחרורו המוקדם לא יסכן את שלום הציבור, ובהקשר האחרון כבר נפסק, כי די בחשש ששחרור מוקדם עלול לסכן את שלום הציבור, כדי להביא לדחיית הבקשה.

           כלל הוא, כי בית-המשפט לעניינים מינהליים, בהעבירו תחת שבט ביקורתו את החלטת ועדת השחרורים, אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הוועדה, ורק בנסיבות קיצוניות יתערב בהחלטותיה. כבר נפסק, כי "המבחן לביקורת החלטתה של ועדת השחרורים בכל מקרה נתון כרוך, בעיקר, בשאלה אם ההחלטה סבירה; וביתר פירוט: אם היא מבוססת על שקילה עניינית והוגנת של השיקולים הרלוואנטיים - הן בתחום הדאגה לצרכי האסיר ולבחינת סיכויי שיקומו והן בתחום השמירה על עניינו של הציבור והגנת שלומו וביטחונו - ואם האופציה האופראטיבית המיושמת בה כלולה במתחם הסבירות, שבגדרו מוסמכת הוועדה, ואף חייבת, להפעיל את שיקול דעתה" (בג"צ 550/89 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים, פ"ד מג(2) 739, 742).

8.        לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים הגענו לככל מסקנה, כי לא קמה עילה להתערב בהחלטת ועדת השחרורים. ועדת השחרורים הביאה במניין שיקוליה את מכלול הנתונים הרלבנטיים, הן בעניין נסיבותיו האישיות של הנאשם וסיכויי שיקומו, והן בדבר השמירה על שלום הציבור וביטחונו. הוועדה הייתה ערה לכך שהעותר הנו אסיר עבודה, המבצע את עבודתו לשביעות רצון הממונים עליו, וכן הייתה מודעת לכך שתקופת המאסר שנותרה לריצוי אינה ממושכת. עם זאת, סברה הוועדה, כאמור, כי העותר מסוכן לציבור, לא עבר שינוי בין כותלי הכלא, ולא הוכנה בעניינו תוכנית שיקום שתפקח עליו ותנטרל את מסוכנותו. מסקנה זו הייתה מבוססת על מכלול הנתונים שהובאו בפניה, ובכללם: העובדה שמדובר במאסר שני בגין עבירות חוזרות ונשנות מאותו סוג, של נהיגה ללא רישיון, שעה שמעולם לא נופק לעותר רישיון נהיגה; כשלון ההרתעה במאסר בפועל הקודם שריצה העותר, ובמאסר על-תנאי שהוטל עליו; וכן היעדר שינוי ותוכנית טיפול שתפקח על העותר ותפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, זאת על-רקע סירובו להשתתף בקבוצה טיפולית, אי-הכנת תוכנית שיקום תחת פיקוח רשות שיקום האסיר, והערכה של גורמי הטיפול לפיה גישתו של העותר לעבירותיו בלתי בשלה ובהיעדר תוכנית שיקום תחת פיקוח הפרוגנוזה לגביו פסימית.

           מסקנתה האמורה של הוועדה, הביאה בחשבון את מכלול השיקולים הרלבנטיים הנדרשים, ובאה בגדרו של מתחם הסבירות. משכך, לא מצאנו עילה להתערב בהחלטתה, ודין העתירה להידחות.

ניתן היום,  י"ד  באדר ב' תשע"א, 20 במארס 2011, בהיעדר הצדדים.

על המזכירות לשלוח עותקים מפסק הדין לבאי-כוח הצדדים.